
מה נכון למנהל ומה נכון למנהיג?
האם לשמש דוגמא וסמל לנימוסים טובים ודרך ארץ, או להיות גס רוח, רעשן וראוותן?
מה שהופך אדם שהוא מנהל, למנהיג זה הדבר הנוסף, ניצוץ הטירוף. היכולת ללכת למקומות שאחרים רק חושבים עליהם, ואם יש לו את זה אז השאר לא משנה. כמובן שחשוב לדעת לסחוף אנשים. זה לא קורה מנימוס, זה קורה מהתלהבות, מהתלהמות ועוד מילים שמסתיימות ב"ות".
טום פיטרס גורו עסקי מומחה בכל מה שקשור לפיתוח מנהלים וגם פיתוח עסקי בהרצאה נדירה מתנגח ב- Jim Collins ג'ים קולינס תלמידו וגורו בזכות עצמו, ממחברי רבי המכר Build to Last, לנצח נבנו, Good to Great ו- גלגל התנופה.
לדעת קולינס, מנהיגים צריכים להיות בעיקר שקטים ורגועים. אבל אם אתם כמונו, בוודאי תסכימו עם פיטרס, המדגיש את ההתלהבות והתשוקה כחלק מרכזי וחשוב מאין כמותו בעולם העסקים ובכלל. מרכיב התשוקה, האש בעיניים והלהט פרנס מנהיגים רבים, בדת, בשואו ביזנס ובעולם העסקים. הרבה אהבות נולדו ממזבח זה. כל האלמנטים הללו מגיעים ממקום של רעב ושל צורך עמוק להטביע חותם. השאלה היא עד כמה אתם רוצים להשאיר חותם?
כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת בכדי לסחוף אחריכם אנשים?
יש לי לקוח, שכיוון שחשש להישמע טיפש הוא לא חיווה דעת בישיבות ההנהלה. ברגע שהבין שחששו מיותר וששום דבר לא יקרה גם אם אמירתו לא תהיה הכי חכמה בשולחן הוא הפך למנהיג, הוא הצחיק, הוא סחף, הוא דיבר והוא הוביל. וזה בדיוק העניין. מנהל אינו בהכרח מנהיג ומנהיג אינו בהכרח מנהל. הכי קל לראות זאת בפוליטיקה, אולם גם בעסקים לא חסרות דוגמאות לכך. על מנת להצליח בעסקים צריך לרוב גם להנהיג, לסחוף אחרי רעיון,תפיסה או חזון עסקי כלשהו ואת זה עושה אדם שאחריו הולכים לקוחות או שותפים או ספקים או עובדיו. מנגד ישנה חשיבות לא פחותה ליכולת לנהל, למדוד, לנטר, להפעיל נכון את הצוות, את הלקוחות, את הספקים ואת השותפים.
המנהיגים הגדולים בעולם או לפחות רובם נודעו בזכות קיצוניות מסויימת מיוחדת שהיתה להם. לא, לא דבר אחד משותף לכולם. כל אחד מהם התאפיין בקפריזה, שיגעון, או משהו שעליו הקפיד במיוחד. זה הפך אותם לשונים, זה הפך אותם למיוחדים וגרם לאנשים מיוחדים להתאסף מסביבם. כשמוביל הדרך אינו חושש להיות הוא עצמו, כשהמנהל מעז להראות את כל צדדיו, לעמוד על דיעותיו, לומר את דברו הוא מבסס לעצמו מקום אחר משל מנהל, הוא מבסס את מיקום המנהיג. את העוצמה שגורמת לאנשים לשאת עיניים ולצפות למוצא פיו, הוא יכול לצעוק, הוא יכול ללחוש זה כלל לא ישנה. מי לא מכיר את אותו מנכ"ל שצועק וממרר את חיי העובדים שלו, שלא תמיד מדבר אליהם בנימוס, ולמרות זאת הם יעבדו לילות כימים על מנת לרצותו. הם עושים זאת בגלל ההתלהבות, בגלל התשוקה שיוצאת ממנו ומציפה גם אותם.
תתחילו להוביל
ניתוח פשוט של מצב הפוליטיקה בעשור וחצי האחרונים מראה שצניחת אמון ונהיית הציבור אחרי נבחרי הציבור היא נגזרת של פרמטר אחד מרכזי (ברור שאינו היחיד, הדגש הוא על מרכזי). הסיבה היא שמי שאמור להנהיג את העם, לתת לעם ביטחון שהוא יודע מה שהוא עושה, שהוא זה שסולל דרך לאנשיו עושה ההיפך בדיוק. עושה ההיפך כיוון שהוא חרד לכיסאו, חרדה זו גורמת לו להביט אחורה אל אנשיו ולראות אם הם מאשרים את צעדיו. הצועד בדרך זו חסר אמונה, תשוקה, התלהבות ועסוק במציאת חן. שלא יהיה ספק, הגורם האנושי עושה את ההבדל. כאשר המוביל מתלהב ומאמין הוא לא מביט אחורה. ההיפך הוא הנכון, אנשיו צריכים מידי פעם לנסות ולעצור אותו מלרוץ יותר מדי, אבל הם גם נסחפים אחריו ומוכנים לתת אמונם בו.
רוצים להוביל,להנהיג, להיות מנהיגים עסקיים?
מצאו את האמת העסקית שלכם ותובילו עימה את דרככם, סחפו את האנשים, אל תחששו,נטעו אמון בליבם והם יגמלו לכם חזרה בנאמנות והשקעה.
מאמרים נוספים בנושא: